<h1>תשובות חכמי צרפת ולותיר סימן מ"ט</h1>
<h2>דף קכט:</h2>
ותוב שאל מן הרב ר' יצחק הלוי זצו"ל ומן מורינו ורבינו הגאון ר' שלמה ב"ר שמשון על שכיב מרע שחילק נכסיו לאחרים והניח את יורשיו ולא זיכה להם ולא חילק להם לא בלשון מתנה שפירשו חכמים מר ואהלים על מטתו נכסיי נתוני' לפלוני או תנו נכסיי לפלוני ולא יטול ויזכה יחזיק ויקנה אלא אמר שדה זו מניח אני לפלוני... ובית זו לפלוני וקמבעי' ליה אם יש בלשון הזה לשון מתנה שיהא יכול להפקיע ירושתם ליורשים אחרים ומעשה שהיה כך היה יעקב חלה חליו שנפטר ממנו לבית עולמו וכשנכנסו לבקרו עמד ואמר בפני העומדים עליו מקצתן קרוביו ומקצתן קרובים לקרוביו שהניח להם נכסים ומקצתם רחוקים אבל לא ייחד לו עדים ופתח ואמר מן השותפות שיש לי עם שמעון מניחנו ד' ליטרין לאלמנת אחי בפרעון כתובתה וגם מן החובות אחרים אלו ואלו מניח לה אני עוד מאה דינרין להשלמת ט"ו ליטרי' שיש לה ו' ליטרין בפרעון כתובתה שהיתה לה על אחי שמת בלא בנים ונפלה הירושה בידי והשאר כל מטלטלי כסף וזהב ובגדים מניח אני לאשתי חוץ מבית אחד ושני בתים אחרים שאנו עומדי' בהם והבית השלישי שהיא סמוכה לאילו והיא על קרן זוית מניח אני לצורך בני הגדול ויבא וידור בה ויגדור סביבותיה כדי שישמור הבתים הפנימיות שהאלמנות ישבו בתוכן וללוי אחי מניחני כרם אחרת בכפר פלוני ולאלמנת אחי מניחני עוד כרם אחרת בכפר פלוני ולראובן ולוי ויוסף ובנימין מניח אני כרם אחרת שהיית' מן אבותי ואבותיהן ומה שאני מניח לאשתי איני מניח לה כי אם על מנת שאם תנשא לבעל ויהא לה יורש (שלא) [שהוא] יירשנה אף הקרקעות שהנחתי ואם לא יהא לה ולד על מטתה תחזור הנחלה לקרובי ושאלו לו העומדים שם מי הם הקרובים ופתח ואמר ראובן לוי ויששכר וזבולון אבל לא יוסף ובנימין האמורים למעלה כי אינם קרובים לו לענין ירושה בפני אילו וגם שייר את ספריו שלא הניח לשום אדם חוץ ממקרא ותרגום שהיתה לו בינו לבין ראובן שהניחה לו ונפטר לבית עולמו וחיי לכל ישראל שבק ועמדו אילו ואילו להחזיק בנחלה עד שעמדו היורשים בנות אחיותיו מאביו לערער עליהם ואמרו אנו יורשות כמו שאמרו חכמים [לעיל קט"ו ע"ב] נחלה ממשמשת והולכת עד לראובן ואין לכם עלינו כלום ומאין אתם והלא הירושה לנו מאבותינו וזה אח אמותינו שנפטר לבית עולמו לא זיכה להם לא במתנה ולא בשום קנין וזכיה שבעולם ו[ל]כל העולם הניח ומה (ש)יש להפקיע את ירושתינו בדברי הבאי ונתגלגל הדבר עד לפני ב"ד וכשהלכו עדים להוציא הנחלה מיד היורשים ובאו לפני ב"ד עמדו היורשים וצווחו מה לכם להעד עלינו במעשה הזה הלא כולכם קרובים (כי) [ו]אותן [עדים] (שאינו קרוב) [שאינן קרובים] לשמעון ולוי [קרוביו הם קרובים למי שהניח נחלאות בלשון אני מניח ומה לכם להעד עלינו להפקיע את ירושתינו ועמדו התובעים ואמרו ומה בכך אם זה אונו בוגד(י) ראוי הוא לחברו ומה שאינו לחברו ראוי הוא לנכרי ונתקיים העדות עומדים וצווחי' אין לכם עדות כי אם מן הקרובים או לזה או לזה ואם [יש] לכם בזה [איש] שלא ירצה שנתקיים הצוואה למי שאינו קרובו בשביל מי שהוא קרובו ומה לכם עלינו ועמדו ולא השגיחו ואמרו כמו שכתוב למעלה כך וכך הניח לפלוני והשת' הוא דקא מיבעי' ליה אם בלשון הנחה הוי לשון מתנה אם לאו ואם העד' הללו כשרים ואם לאו אמרו תתקיים העדות במי שלא ימצא קרוב לא לכאן ולא לכאן או לא משום דאיכ' למ"ד במכות [ו' ע"א] דבזמן שהתרו בהם אם ימצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה. וגם אשתו בעצמה אחת מן היורשי' ומערערת על האחרי' והיא בת אחותו ונשאת לו ונחלק הירושה מגיעי' כל חצי הנכסים לנחלה וקא מבעי' ליה דכיון דאמר מר [קמ"ז ע"ב] שכיב מרע [שאמר] ידור פלוני בבית הזה ויאכל פירות דקל פלוני לא אמר כלום עד שיאמר תנו וכו' אי נמי יטול (ובה) [ויזכה] יחזיק ויקנה כדר' ששת [קמ"ח ע"ב] [דאמר אלו לשון מתנה הם] דהאי שכיב מרע נמי לנתינה בלא [לשון] מתנה [דמי'] (ובכי) [ובכן] יורשין אומרין שאין להם עליהם כלום או לא ותו נמי מדאמרינן בקידושין [כ"ז ע"א] והלכתא צבורין לא בעינ' אגב וקני בעינן הכא נמי כיון [דלא] (ד)אמר להו קנו לא קנו הלין דליכ' הכא שום מתנה דעד כאן לא אמרינן [קנ"א ע"א] דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורי' אלא משום דלא בעו כתיבה ולא מסירה ומיהא מתנה גמורה בעינן כדאמרי' [קמ"ז ע"ב] מילת' דאית' בבריא אית' בשכיב מרע וסדר מתנה לא אשכחן אלא כגון דאמר שדי נתונה לך (אלא) [ולא] ליורשי' תנו כך לפלוני כאותה שש[נ]ינו [קידושין כ"ו ע"א] בשטר כיצד שדי מכורה לך שדי נתונה לך והכי נמי על האי דתניא נכסי לך ואחריך לפלוני דאיכ' בהדי' בתוספת' לשון מתנה דקתני [עי' פ"ח ה"א] תנו נכסי לפלוני ואחריו ירשו פלוני ואי איכא למ"ד הא אשכחן [קל"ג ע"א] דההוא דקאמרו ליה נכסי לפלוני ואמר להן אלא למאן דאמר אם ראוי ליורשו נוטלו משום ירושה ואם לאו משום מתנה (אלא) [משמע] מהא מדקא מפליג ואמר ירושה ומתנה אלמ' דלא אמר תנו אלא סתמא וש"מ אע"ג דלית בהו לשון מתנה קנו ותסברא דליכא הכא לשון מתנה דאי לא תימ' דאיכ' לשון מתנה ואלא האי [קל"ה ע"א] דאמר' ליה איתתיה למאן ואמר לכהנא רבא הכי נמי דקא יהיב ליה אלא וודאי בין הכ' ובין הכא איכ' פטומי מילי דאילו גבי איתתיה אמרו ליה איתתיה למאן חזיא ואמר להו לכהנא דלא קבילה גיטא ולא נפסלה מן הכהונה והכ' גבי מתנה אמרו ליה נכסיה [ל]מאן יהבת ליה (ואמר) [דלמא] לפלוני ואמ' להו אלא למאן דניחה ליה במאי דקאמרי ומדעתו מתנה דבכי האי לישנ' נמי קיימו לן בתוספת' האומר תנו לי אמר לו הן הרי היא שלו ומאי דקא מפליג בין ירושה למתנה להכי הוא דמפליג דאי נתנה לה משו' ירושה דהוי יורשו אע"ג דלא אמר ירשני אפי' אי הדר ואמר ואחריו לפלוני לא כל כמיניה לאת[נ]ויי הכי משום דירושה אין לה הפסק ואי יהיב לה משום מתנה פלוגת' דר' ורשב"ג [קל"ז ע"א] וקיי"ל כרשב"ג ואין לראשון אלא אכילת פירות בלבד ותו נמי מתנה לא הויא אלא כלישנא קמ' דמסליק ידו הימנה כי היכי דאשכחן בכמה לישני לאו לישני דסלוקי נפשיה היא מדאשכחן בגיטין [ס"ה ע"ב] דלא יהבינ' גטא [עד] דאמר יתנו או לישנ' דתירוכי' כדמפרש תנא אבל היכ' (דאם) [דאמר] עזבוה והניחוה מיבעיא לך ולא איפשיט' לן והשת' יש לומר גבי אשה דאקילו רבנן משום עגונות לא אמור רבנן דלישנ' דסלוקא הוא ולא אזלינ' בתר אומדנ' גבי ירושה דאוריית' (מאי) [דאי] אמרינ' לאידך גיסא קא עקרינן ירושה דאוריית' לא כ"ש. וכך השיבו מורינו הגאון. לגדולת הקצין נעימי ויקירי דורשנו החתום למטה העורך תחן להחניטו גזעי נאמנים והמודיעו כי עיינתי בשאלותיו והרביתי הדברים למורי יצחק הלוי והסכמנו ונתיישבנו בדבר אע"פ שאין הנחה בלשון מתנה (שאינו) [שאם] אומר נכסי לפלוני זהו לשון מתנה אבל לפי שהוסיף על דבורו אני מניח אי' כאן לשון מתנה כלל וזהו שאמרו חכמים כל המוסיף גורע לפי שחכמים פירשו לשון מתנה כגון נכסי לך תנו ויטול ויזכה ויחזק ויקנה שהרי ממש מצוה שיטלנו או יתנו לך ולכך מצוה לקיים דברי המת ולעשות כמה שצוה לו אבל לא צוה ליתן כלום ולא שיזכה בו אלא אומר אני מניח והיכן מצינו הנחה לשון מתנה כלל הא אמרינ' מילת' (דאיתי') [דליתי'] בבריא ליתי[ה] בשכיב מרע ואילו בבריא אי יהיב אינש מנה לחבריה ואמר ליה מנה אני מניח לך קני לך הרי יכול לטעון הנחתיו עכשיו אצלך ולאחר ימים תחזירהו לי וכשם שלא קני בבריא אע"פ שנתן מידו לידו כ"ש בשכיב מרע דאפשר לומר שלא רצה לחלק היורשים ובמה קונה זה שהוא רחוק הלא לא צוה לא לזכות ולא ליתן ולכך אין להוסיף על מה שמנו חכמים שהרי מתנה וצואה כן (הכי) [הוי] שנותן מתנה ממש או מצוה ליתן ועוד מתנת שכיב מרע בעלמא מדרבנ' הוא ולכך אין להוציא מיד היורש אלא א"כ מצוה בפירוש ליתן להם והנחה זו אין בה ממש. ומה שכתב בשאלה שהתנה על אשתו שאם יהא לה יורש יירשנה ואם לאו כו' כך דעתי נוטה הואיל ואשתו יורשת היא אין [בדבריו] כלום דהלכה כר' אחא בר עויא דאמר ר' אחא בר רב עויא לדברי ר' יוחנן בן ברוקא נכסי לך ואחריך לפלוני וראשון ראוי ליורשו אין לאחרון במקום ראשון כלום שאי' לשון מתנה אלא לשון ירושה דירושה אין לה הפסק והלכה כר' יוחנן בן ברוקא דאמר שמואל הלכה כר"י בן ברוק' ואמר רבא הלכה כר"י בן ברוקא ולכך כיון שזו יורשת ממש היא ואותן בני אדם אינן יורשין בזו אין להם כלום והנכסי' בחזקת' ובחזקת יורשי' כולם. ובעדים שכתב מקצת' קרובים ומקצתם אינן קרובים ואע"פ שלא ייחדו ממש לשם עדים כשרים הם לעדות כדגר' במס' מכות [ו' ע"א] בד"א בדיני נפשות אבל בדיני ממונות תתקיים עדות בשאר וכדאמ' נמי התם [לעיל קי"ג ע"ב] שלשה שנכנסו לבקר חולה רצו כותבי' רצו עושין דין אלמ' אע"ג דלא ייחדן לעדים כיון שמצוה בפניהם אין לך ייחוד גדול מזה.
